כשסיימתי לקרוא את חוברת 'באר הפרשה' לפסח, עם השיחות העסיסיות של הרב אלימלך בידרמן, חשבתי שאולי כדאי לקחת את המיטב מהחוברת המרוממת הזאת, ולפרסם אותו בטור של ערב פסח. למה שרק אני אהנה? למה שרק לי יהיה ליל סדר משמעותי?

אז הנה. קבלו כמה רעיונות, סיפורים וטיפים רוחניים לליל הסדר, שקצת "תרגמתי" מהסגנון החסידי־יידישאי של הרב בידרמן לשפה של טור בעיתון. אבל לפני זה, אני רוצה לפתוח במשל קצר שבו דווקא לא נגעתי. אני מביא אותו כאן ככתבו וכלשונו של הרב בידרמן. כל עריכה רק תגרע:

"כלל גדול הגידו צדיקי הדורות: כפי הכנתו של האדם לקראת עשיית המצוות ולקראת הימים המאירים והקדושים הבאים עלינו לטובה, כן יזכה לקבל אורם והשפעתם לטובה. ולא עוד, אלא שעל ידי ההכנה יזכה שיהיה האור הגדול בר קיימא, ויישאר אצלו רישומא דקדושה והתעלות מחג הפסח לכל השנה. ומעשה שיכול להיות אמת: יהודי אחד קנה 'קאווע' (כוס קפה) בקאווע־מאשין (מכונת קפה). והנה, מאשין זה מציע לפני האדם כמה וכמה סוגים של קאווע, מינים ממינים שונים להנות בהם בני אדם. ואכן, זה האיש בחר בסוג קפה המשובח ביותר, והכניס לתוככי המאשין סך 10 דולר טבין ותקילין. מיד 'יצא הקצף' והמאשין החל לקלח את המשקה עם החלב, כשהכול נשפך לכל עבר. תהה הלה ואמר: היישמע שערורייה כזאת?! חוצפה בפרהסיא. לרמות אנשים תמימים?! אולם אז הראו לו כי על יד המכונה עומדים הכן כוסות, ומאחר שלא הניח תחילה כוס במקום המיועד – על כן לא היה למשקה מקום לנוח בו. וכזאת ייאמר כלפי עניין ההכנה בערב פסח. הנה מגיע החג הקדוש שבו נשפע ממעל כל מיני ההשפעות הטובות, מהסוג המשובח ביותר… אך אם לא יניח תחילה בית קיבול – להיכן ייכנסו כל ההשפעות הטובות?"

השתכנעתם מהמשל? יפה. אז בואו נתחיל להכין את ה"בית קיבול" כדי שהלאטה מקיאטו שלנו לא יישפך סתם.

קודם כול, איך מתכוננים?

ההכנה הכי טובה היא לדעת שליל הסדר הוא לא רק יום זיכרון היסטורי שבו אנחנו מציינים אירוע מכונן שהתרחש אי אז לפני 3,335 שנה. הסיפור של ליל הסדר אכן מתחיל ביציאת מצרים, אבל בכל שנה בלילה הזה מאיר בעולם אור מיוחד. אור שלא היה בשנה שעברה.

אגב, זה קורה בין אם נרגיש את זה ובין אם לא. זאת פשוט המציאות (הרוחנית) שתתרחש ביום רביעי בלילה השבוע. ובכל זאת, כדאי לנסות להרגיש את זה. או לפחות לדעת שמשהו מאוד מאוד גדול קורה בעולם הלילה.

מה בדיוק קורה? בואו ניתן לספר הזוהר לדבר: "ותנא: הווה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז". אתם קולטים מה כתוב פה? זה מדהים! לא, סתם, גם אני לא הבנתי את הארמית… אבל קבלו תרגום: "אותו הלילה היה האור מאיר כבצהרי היום בתקופת תמוז". והאור הגדול הזה שהאיר אז, לפני 3,335 שנים במצרים, מאיר עד היום בכל שנה. לילה כיום יאיר.

ותשמעו איך ממשיך וכותב הזוהר, לא על יציאת מצרים, אלא על ליל הסדר שלנו, עם כל הבלגן של הילדים, ועם המיץ ענבים שנשפך על הבגד החדש: "בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו ואומר להם: 'לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי ושמחים בגאולתי'. ואז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת הגאולה של אדונם".

הרב בידרמן מספר על שיחה מרגשת בין שני ענקי תורה ערב ליל הסדר. לפני כמה שנים, אחרי שהרב מיכל יהודה לפקוביץ' סיים למכור את החמץ כמדי שנה אצל הרב שמואל וואזנר, איחל ר' מיכל יהודה לרב וואזנר: "נו, שיעזור ה' ונזכה מחר, בליל הסדר, להשראת השכינה". והרב וואזנר מיד ענה: "להשראת השכינה ודאי נזכה, שכך מבואר בזוהר הקדוש שכל הפמליה של מעלה באים לשמוע סיפור יציאת מצרים מישראל. אבל צריך לבקש לזכות שהשראת השכינה תישאר אצלנו לאורך ימים".

והדרך להרגיש את כל הדברים הגדולים האלה היא לפתוח את הלב. למה בעצם אנחנו נוהגים באחד משיאי ליל הסדר לפתוח את הדלת לאליהו הנביא לפני אמירת "שפוך חמתך"? אם אליהו הנביא הוא מלאך שמגיע לכל בתי ישראל, בכל העולם, באותו לילה, הוא באמת צריך שנפתח לו את הדלת כדי שיוכל להיכנס לבית שלנו? מה, בלי זה הוא לא יצליח להיכנס? הוא לא חודר פלדלת? התשובה היא שאליהו הנביא אכן לא צריך שנפתח לו את הדלת. אנחנו פותחים בשביל עצמנו. כדי שאליהו הנביא ייכנס אלינו הביתה, ללב פנימה. אנחנו מנסים בכל הלילה הגדול הזה לעשות פעולות שיעוררו אותנו ואת ילדינו.

"מזגו לו כוס ראשון", כך מתארת המשנה בפסחים את תחילת ליל הסדר. מזגו לו – ולא הוא לעצמו. למה? כולנו יודעים: זאת דרך חירות. אתה לא טורח. הלילה משרתים אותך. וכך המנהג לא רק של עורך הסדר, אלא כל המסובים מוזגים איש לרעהו. אבל החתם סופר שואל שאלה: מה זה התרגיל הזה? הרי בסופו של יום, או של לילה, כל אחד מזג פה. כל אחד טרח למזוג. אומנם לא לעצמו אלא לזה שיושב לידו, אבל איזו דרך חירות יש פה?

התשובה היא שאנחנו מנסים להידמות לבני ישראל במצרים. חז"ל מספרים לנו שגם בימי השעבוד הכי נוראיים, עם כל הקושי והסבל האישי, הם דאגו איש לאחיו. זה מה שהוביל לגאולה בסופו של דבר, וזה מה שאנחנו עושים בלילה הזה. כל אחד מוזג לחברו. זאת "דרך חירות" אמיתית. להשתחרר מכבלי האגו ולדאוג לשני.

ועם כל הכבוד לבין אדם לחברו, הלילה הזה הוא בעיקר בין אדם למקום. לילה של הכרת הטוב, של חיזוק האמונה בניסי יציאת מצרים ובמי שחולל אותם. הנתיבות שלום שואל על הפסוק "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות": למה הוא מתחיל ביחיד – "להגיד בבוקר חסדך", ומסתיים ברבים – "אמונתך בלילות"? צריך להיות כתוב, בהתאמה לתחילת הפסוק, בלשון יחיד: "ואמונתך בלילה".

ההסבר הוא שבלשון רבים, "ואמונתך בלילות", יש רמז לשני לילות: ליל הסדר וליל שביעי של פסח. שני לילות שעיקר גילוי השכינה היה בהם. בליל הסדר יציאת מצרים, ובליל שביעי של פסח קריעת ים סוף. שני הלילות הללו, אומר הנתיבות שלום, הם בחינת "ראש השנה לאמונה" שמשפיעים על כל השנה כולה.

ועוד קצת אמונה: כידוע אנחנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל רש"י במסכת פסחים מבאר שארבע הכוסות הן כנגד כל הפעמים שהמילה "כוס" מופיעה בתיאור חלומו של שר המשקים. מה הקשר בין הכוסות האלה לליל הסדר?

בספר 'שערי ליל הסדר' מופיע הרעיון הנפלא הבא: אם נעשה חשבון, נגלה שכל גלות וגאולת מצרים התרחשה בגלל זבוב קטן אחד, הלא הוא הזבוב שנפל לכוסו של שר המשקים בשעה שהגיש אותה לפרעה מלך מצרים. בגלל אותו זבוב פרעה כעס וזרק את השר לכלא, שם הוא פגש את יוסף, שפתר לו נכון את החלום, ואז שר המשקים שחזר לגדולתו סיפר לפרעה על יוסף הנער העברי, ואז יוסף הוצא מן הבור, פתר את החלום לפרעה, עלה לגדולה, דאג למזון בשנות הרעב, וכך התגלגל שבסופו של דבר ירדו יעקב ובניו למצרים. והשאר היסטוריה.

ולכן תיקנו לשתות ארבע כוסות כנגד האזכורים של הכוס של שר המשקים בתורה. זה לא מספיק לספר את סיפורי הניסים, צריך לשים לב להשגחה הפרטית של הקב"ה על עולמו. כדי שנזכור איך כל דבר בבריאה, קטן כגדול, מנוהל לפי רצון ה'. כן, כולל הזבוב המצרי הקטן שנכנס לכוס שהכין שר המשקים והתחיל את כל הסאגה.

ושימו לב איך מחדירים בנו אמונה בלילה הזה על הדרך. אנחנו אומרים במגיד: "וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר… ", "ויענונו כמה שנאמר…", "וייתנו עלינו עבודה קשה כמה שנאמר…", וכך זה ממשיך שוב ושוב ה"כמה שנאמר" הזה, גם בגאולה: "וישמע ה' את קולנו כמה שנאמר…", "וירא את עוניינו כמה שנאמר…".

לשם מה כל מראי המקומות האלה? מה זה מוסיף בעצם? החידושי הרי"ם אומר שיש כאן רמז שכל מה שמגיע לאדם, דברים טובים וגם פחות – הכול משמיים. הכול "כמה שנאמר" מפי הגבורה. לא אנחנו מנהלים את העולם.

רגע, אם אנחנו לא מנהלים את העולם והכול זה "כמה שנאמר", אז אפשר לשבת רגל על רגל (בהסבה כמובן)? ממש לא. בליל ראש השנה לאמונה אנחנו יכולים לזכות לא רק לאורות מיוחדים אלא גם לישועה גדולה. "הרי הזמן מוכשר ומסוגל מאוד להתפלל על כל המצטרך לו, בבני בחיי ובמזוני", מעורר הרב בידרמן, "שהרי הקב"ה וכל הפמליא של מעלה עומדים סביבו ומביטים בעבודתו, ואהבת האב על הבן מתעוררת באותה שעה, וכל שערי רחמים פתוחים לפניו, ולכן אם יבקש ויתפלל בוודאי ישמע ה' שוועתו, וימלא כל משאלות ליבו לטובה ולברכה".

ורבי צדוק הכהן מלובלין כותב: "עיקר זיכרון יציאת מצרים, שיזכור האדם אף בצר לו, מכל מקום כשיפנה עצמו לה' יתברך – יושיעו מכל צר. כמו שהיו במצרים בעומק הקליפות, מכל מקום הוציאם ה' יתברך. וכן כל איש אשר ידע נגעו – לא יתייאש לבבו חס ושלום מלבקש עזר ה' להושיעו מן המצר".

ומתי מתפללים? מתי שרוצים. אפשר גם בשולחן עורך תוך כדי אכילת הקניידלך. אבל מתי הזמן המסוגל ביותר? קודם כול, כשאומרים "ונצעק אל ה'". יש לא מעט מקורות על כך. אבל גם בשירת "מה נשתנה". כן, אסור להפקיר את הזירה הזאת רק לקטנים.

וכך כותב הרב בידרמן: "נאמר במסכת פסחים: 'מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל', ופירשו צדיקים, שנרמז בדבריהם הקדושים כי בגשת האדם לשאלת 'מה נשתנה' נעשה עת רצון בשמי מרום, ואפשר להתפלל ולבקש כל משאלות ליבו. והיינו 'הבן שואל' – יכול כל איש מבני ישראל הנקראים 'בנים למקום' לבקש בקשותיו מאביו שבשמיים. וביותר אפשר לפעול על חשוכי בנים שכבר ייפקדו בזרע של קיימא, וגם זה בכלל 'הבן שואל' – לבקש על הבן. ואף מי שכבר זכה לבנים, יקיים 'הבן שואל' – לשאול ולבקש על הבנים, שילכו בדרך הישר והטוב. ויפות הן התפילות בליל הסדר שבוקעות רקיעים ובכוחן להפיל כל המחיצות המפרידות בין ישראל לאביהם שבשמיים".

וחלק מההכנה הרוחנית לליל הסדר היא גם הכנה מוזיקלית. חלק חשוב. אז למי שרוצה להעשיר קצת את הפלייליסט של ליל הסדר שלו, להעמיק אותו, הנה שתי המלצות חמות לשני פרויקטים מיוחדים ולא מדוברים. למה לא מדוברים? כי אלה לא להיטים להמון העם, אלא למבינים בלבד. אבל אתם הרי מבינים, לא?

נתחיל ב'שירת גאולים'. יוסף קרדונר, היוצר הברסלבי עם הקול הטהור (שהלחין את 'שיר למעלות' המפורסם כל כך ועוד מאות שירים לא מפורסמים כל כך), הוציא לאור אלבום חדש ובו הוא מבצע, כמו שרק הוא יודע לבצע, ניגוני ברסלב עתיקים לפסח. מכל השירים הנפלאים שם אני הכרתי, לבושתי, רק את 'קרב יום' המפורסם, שמסתבר ששרו אותו עוד בתקופת הבעל שם טוב. אבל חוץ ממנו יש באלבום עוד עשרה ניגונים עתיקים שקרדונר שר בעיבוד ישראלי. הייתי כותב "בעיבוד ישראלי עכשווי", אבל לא, זה יותר עיבוד ישראלי של שנות השבעים. טוב, יחסית לשירים בני 250 שנה זה לגמרי עכשווי.

תקשיבו לאלבום הזה. הוא חלק מסדרת אלבומים של ניגוני ברסלב שקרדונר מחדש. האלבום הקודם בסדרה, 'מנורת הזהב' עם שירי חנוכה עתיקים, שינה לכל כך הרבה משפחות את חנוכה. מה שרנו לפני שהכרנו את כל העושר הזה? "נר לי דקיק"? האמת שאני כבר לא זוכר. אבל יש לי הרגשה שהאלבום החדש הולך לעשות לפסח את מה שקודמו עשה לחנוכה.

והפרויקט השני הוא 'פסח אינדערהיים' (בתרגום חופשי מיידיש: פסח בבית. ואם הבנתי נכון הכוונה היא במובן העמוק והמתגעגע של המילה בית) של הרב ירמיהו דמן. וואי, להתחיל לתאר את הרב דמן בקטע קצר במסגרת זה באמת מאתגר. בעיניי הוא ה"בעל מנגן" – בה"א הידיעה – של המוזיקה החסידית בחמישים השנים האחרונות. אני לא מדבר רק על השירה שלו בעשרות שירים שכבשו את העולם היהודי ('יהי החודש', 'תהא השעה הזאת', 'פתח שערי שמיים', 'כי אורך ימים' ו'השבעתי אתכם'). אני מדבר על העמידה שלו. על האישיות החסידית המלבבת שעוברת דרך הקול.

באלבום החדש הרב דמן, בן הלמעלה משבעים, מחדש את הניגונים ואת נוסח ההגדה שעליהם גדל בבית אבא, הנוסח של חסידות רופשיץ. והוא עושה את זה בעזרת בנו, המפיק המוכשר משה דמן, ובעזרת נכדו בן השמונה, יששכר דב.

ואם שלושה דורות ששרים (כל כך נפלא) ביחד בהרמוניה ניגונים שעברו במשפחתם מדור לדור זה לא מספיק מרגש, אז באלבום המיוחד הזה יש גם הקלטה נדירה של אביו המנוח, ר' איצ'ה דמן, שניצל מהשואה לאחר שגלה לסיביר, והיה, כך גיליתי השבוע, גם חסיד רופשיץ וגם חסיד של החזון אי"ש.

על העטיפה של האלבום החדש, השישי בסדרת החייאת הניגונים העתיקים, כותב דמן כך: "ואני תפילה כי ה' יתברך יהא בעזרנו להמשיך ולהפיץ בישראל ניגונים נוסחאות התפילות, מיט די אלטע יידישע חסידשע אורגינאלע קוועטש". אם המשפט הזה לא עושה לכם קוועטש בלב, ומעורר חשק להקשיב לאלבום – כנראה אתם לא קהל היעד שלו.